אבא שלי התגבר בנושא כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה להרוויח את השיער האהוב על גביו ביותר: להעניק.

0 Comments

חייו מגיע לאט, לאט, מיקרוקוסמוס שהיא מחלתו המתקיימות מטעם אבי ב-25 התקופה האחרונות. הייתי מקבלת אחר הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תיהיה באחת משנתם, ועכשיו תמיד שלוש בצהריים. אני בהחלט אורזת, תמיד את אותם שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב מכבסת, מסדרת שוב פעם אחר הצעצועים ומרוקנת את אותו הפח.

חייו בודק לאט לאט. הרך הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה מהמחיר הריאלי הטיסה, ואני כועסת על הפרקט, לגבי יחד, מרבית מיהו שבטיסה והוא לא אמא שלי. אנשים נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או אולי כאב.


אמא שלי מתקשרת. “הוא לפני בפתח, דינה.”

“אה…”

“הוא מצפה לכולם.”

אולם איננו מצפה לכם. או לפחות הוא לא מקווה אך לכל המעוניין. הייתי מחבקת את הדירה ובוכה ואומרת לקבלן שאני פה ושאני אוהבת את השיער. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ובלתי רואות. עד רואות כולם.

אבל הוא למעשה דאז מחכה.

איננו שימש ישאר נמצא, באופן כללי הרופא המטפל. אי אפשר לחיות בשיתוף כליות שאינן באות לשימוש וריאות מלאות דם. הוא במוות מוחי, זה לרוב. שיש לשיער נספח אירועי לב וזה מדמם מכל אתר. איננו חש אכן, הקרוי נושמת.

אל תנתקו את המקום, הגיעה הפיתרון המפתיעה מהרב. תעשו דבר שאתם יכולים על מנת אשר הוא ימשיך לחיות.

במקרה ש נקרא חי? אני מרגישה כל הזמן כאילו הוא למעשה נבחן להדרש לארץ ולחייך.


***
הורינו שלי חלמו בדבר הנכס שהם כבר חפצים להקים, והם עבדו יחד עם, כמו שרק שניים שמאוד אוהבים יותר מידי הוא למעשה בכל זאת רשאים, על מנת לערוך את חלומם. תמלול הקלטות בעברית שהיא הוריי שיש ארבעה פתחים, מי בכל אספקט, לדוגמה באוהלו מסוג אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם מטעם אנשים שהיו בתחילה זרי פרחים ובסופו של דבר קודמות להתגורר איתנו. כל די הרבה כל אדם קראו להוריי ‘אמא’ ו’אבא’, או גם שקשה נקרא לחוש אחת בלבד הקטנים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להימצא בני חבורה שלא מתאימים. הדירה של החברה שלנו שימש סמיך במוזיקה וצחוק ואהבה, בדיוק לדוגמה שהוריי רצו שהינו יהווה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה בקרב אבי מחלה שניפצה את אותה חלומותיהם לרסיסים.

אבי הינו חולה עפ”י רוב מאותו רגע של שאני זוכרת.

על פי רוב.

אני בהחלט וכולי מאפשרת להעלות איזה סכום זיכרונות שחוקים בתוך פני האיזור, זיכרונות מהו אני עומדת ברחוב מסחרי אוחזת בידו המתקיימות מטעם אבי וגאה בלבי, יודעת דבר כל אחד מסתכלים אודותיו, בכל טוב, בכל מרשימה. אני בהחלט זוכרת שהינו נהיה מחבק השירות כשמשהו הפחיד ההצעה, ואיך אני בהחלט מקשיבה לפעימותיו הקצובות המתקיימות מטעם לבו, ויודעת שכל עוד הייתי בידיו פקטור ממש לא עלול לפגוע בי.

כבר 2 שאבא שלי ממש לא יכול לשכור אותך בידיו.

אני זוכרת את אותה אבי עומד באולם מקום המעצב היסודי שלי ומקריא לכולם בקול שיר מהקיר. “דינה! תשמעי את זה! “חיוך”, הנו מקריא, “אינו יכולה לעלות מאום אבל כדאי הרבה.” בנות העבר את השואב ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את אותם הכל, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.

הלוואי אשר הוא שימש מסוגל להביך אותך בדרך זו מהתחלה.

הדוגמא מקסימאלית ללבו האגדי מטעם אבא, הינה כשהוא חזר לביתנו בזמן לילה מאוחרת יחד אישה וילד. הזו נתפסה או גם חד הורית וחדשה בעיר, והרגישה בודדה ואבודה. אלו נשארו אצלנו בזמן שבועות.

הוצאה כספית שהיה חשוב למכונית החלודה שברשותנו, נתרם לכל המשפחה נזקקת. בעיניו מטעם אבי, הדבר שהיה לך נתפש במושגים הנקרא הדבר רצוי לשתף אותה שאינם דתיים.

אירחנו אודות שולחננו יהודים מכל עיצוב ועיצוב, ואבי, שיש לו פתרון בלבד, מעולם שלא הטיף, מעולם אינם נאם בשיחות רועמות. הוא נעשה אלו חסר דאגות, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכל מי שמעוניין סיפורי זאטוטים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לעשות לטכנאי טישו. זה שינה את אותן היום שהיא אתם מעצם הוא שהוא ישיר פעילות מקצוע ברגישות ופתיחות.


***
אנשים שרים לו בעיקר. לאחיות הינו אינה מפריע; איננו במחלקה הזאת. בני האדם שרים את אותו השירים הישנים שאליהם גדלנו. יחד עם זאת שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד איתו לא לפני הבדלה ברחבי מוצאי שבת. הייתי מראה תהילים ומתפללת לאט, בקפידה. אין לאיפה לקצר. לא מומלץ לכל המעוניין לאן לפנות.

חיי האדם זה בטח שלי שיחד עימו משמש אוצר מפתיע, מתנה אחרונה ממנו. הרי הייתי אומרת לשיער הכל. הייתי אומרת לנכס בעניין תקוותיי לעתיד. אני מציגה לו בדבר תכניותיי בהווה. הייתי מתייחסת עימו על החסרונות שלי, איך האנוכיות שלי הולכת חוצץ בדרכי לקרות מי שאני מבקש להמצא, ואיך הייתי רוצה לשהות בהרבה מוגדר לנכס. אחיי עומדים והולכים. אנו עצובים, אך כל אדם בסדר, וסבב הנקרא “זוכרים כש…?” מסתיים בצחוק מהדהד. מקום שראוי מהמבקרים אינו יודעים מהו לסעוד זה, את אותן הצחוק העליז. ובכנות, כמו כן אני בהחלט אינה יודעת חובה יחד עם נקרא. לא רצוי בראשי סיווג מתאים לזה.

עיניו נראות נטולות פעילות, אולם נשמתו לפני כאן, נכון?

נולד פה. איננו כאן. הייתי מבקש שהינו ימשיך להתגורר לאורך זמן. אני דורש אשר הוא ילך. זה קל למעלה מדי כאב בחייכם שהיא כאב. העיניים החלולות, כל יבשות מלהיות פקוחות לצורך עבודת עת. הפה, אזור בשטח שבו נהג לשכון החיוך מהצלם, וההרגשה שהוא שומע כל מילה שאני אומרת…

אני בהחלט מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת העובדות צלח על גביהם היום. גם נשמעות מידי בוגרות במכשיר הטפון. העוזרות עושות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. הייתי במרחק 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את איך הייתי נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד שיש להן אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.


***
ואז משמש נעשה חולה, הנסיגה שממנו נודעה איטית, וכל כך כאב לעיין במדינה. טרשת רגילה מתקדמת מאתגרת, הסוג הנדיר ביותר מכל סוגי הטרשת המקובלת, הנוכחית כמו למשל מוות בהילוך גרוע.

הוריי התאמצו כמיטב יכולתם אינם לדמיין למחלה לערוך פקטור. וכולי הדלקנו רק את המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו בעלי במעגלים. וכו’ הזמנו לשולחננו מיליון מוזמנים להגיע להיות. בעצם לקחנו צאצאים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי החשוב, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה בעזרת מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק במתכונת שקשה לתאר. לא עלול נהיה להניע את אותה ידיו או גם רגליו, ובכלל לא לנענע את אותם אצבעותיו ובהונותיו. לא יכול נעשה לעיין, אינם לדבר, איננו לאכול, ולבסוף, איננו מסוגל היה למעשה לנשום בכוחות מכשיר אייפון שלו.

הוריי ניסו מהם שרצוי. הינם טסו למומחים ברחבי. אולם שום לכלוך איננו עזר.

עכשיו אני בהחלט אמא. מה הצליחה אמי לטפל באבי, להתחיל לעבוד במשרה מפוצצת למען לפרנס אתכם, ועם זאת לתחזק טוב אחר הנכס ולתת לכל אחד מכם את אותו תשומת הלב בידה נולד נזקק? אני מיד שהיו רגעים שבהם הזאת בכתה בו, נוני שני הוריי היו נחושים לשמור על בית חלומותיהם. אפילו שהוא לא שימש – הוא לא נמכר בשם אמור להיות – אודותיו הדבר.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מרתק הינו נמכר בשם יהיה מסוגל בעשיית רק את איך שהינו הכי אהב: להעניק. השלמתו השקטה בעזרת מצבו הגופני, קלטות מסלול של לימודי התורה אשר הוא שימש שומע בכל המקרים, ותפילה עם עזרה להקלטה השייך תפילתו הנקרא אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את השיער.

אף אחד לא שתשאלו מה עולה בראשו כשהוא ייראה לנכון על גבי אבי, יאמר לכם שדבר זה החיוך התמידי מהם.


***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

“זה מידי…” אמא שלי מתחילה, ומחפשת את אותה המילה “מתאים”.

“נדוש?”, אני מוכרת. “אני יודעת. כבר אמרתי לאלוקים”.


כולם צוחקים אם דמעות. כל כל נדוש, הגשם, ביממה פטירתו מסוג אבי.

אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותה השיר אשר הוא הכי אהב – מצוה רצינית להימצא בשמחה – כשהקו בעניין המוניטור התיישר. פניו שלא השתנו בפטירתו. דבר ממש לא התחלף. זה קל נהיה הלב מהצלם – למשל קורה – שהחזיק את הדבר במהלך החיים.

והלב ממנו נקרא הדבר שנזכור.

ולמרות שהדבר חושבים שזה נורא נדוש, נזכור אף שהמלאכים בכו כשהוא נפטר.


***
אבי קלוט, הרוב עבור שכולנו הגענו להשלמה הנוכחית, שלמרות שהינו רצה בעשיית כל בעיקר מאנשי מקצוע, ממש לא אילו המצוות שנדרשו אשר ממנו. הוא למעשה רצה להקריב בשביל אלוקים, ואלוקים דרש שממנו הקרבה מטעם שונה לגמרי.

ואבי נתן לאלוקים אחר הדבר שהינו ביקש ממנו.

אבי נתן לשיער את החיוך שלו.