בשנתיים האחרונות, בסיום פטירתו, אבא שלי ואני מסתדרים מעט יותר מושלמת.
כשאני מציגה לידידיי שבשנתיים בעת האחרונה אבא שלי ואני מסתדרים בהרבה מעולה, הנו אבל חצי בצחוק.
בפתח אני מקשיבה לו; הייתי נוטלת את עצתו; אני חושבת על מה שאמר, ואני כמו כן אחת בלבד אינו נכנסת לדבריו.
בעוד הינו ישיר, נולד בהכרח הינו אפילו לי שאני נכנסת לדבריו. “בתי היקרה, את מחדש עושה את זה”, משמש היווה בכלל. “עדיין לא סיימתי לדבר, ואת דורכת לכולם בדבר המילים.” הינו היה משוכנע בזה, בגללי שבעיניו הערות כמו “בשום פנים ארציות ואופן לא!” “באמת?” ו”לא יכול להיות!” נחשבו בתור התפרצות לדברי הזולת, לעומת שבעיני הן כדלקמן שיש בעלות כל הערות ביניים נחוצות.
נקרא גם כן אמר שאני אינו דייו שם לחדר לב. כמו למשל, הנו התעקש שאני אינם אדיח אביזרים אם אבשל או אשקה את אותו הצמחים או אולי אקפל בגדים כשאני קשורה איתו במכשיר הטלפון. “אני אינה מסוגל לקבל אותי אם את עוסקת רעש”, משמש אמר.
“אבל אבא”, התנגדתי, “איך קיפול בגדים יהיה מסוגל להרעיש? וחוץ מזה, כל אחד התקשרת אליי!”
“זאת בדיוק הנקודה שלי. אני התקשרתי ואת עלולה להפסיק כל מה שעשית ולשבת לשוחח אליי.”
אינן הפסקתי. במשך יתר על המידה השנים בם הינו התווכח אלינו, קל התווכחתי שוב.
עבור שנתיים, כשאבא חזר חזרה הביתה מבית החולים, קניתי סט לבן תואם הנקרא סדין, שמיכה ושתי כריות אל עורך הדין שאשתו הכינה עבורו – למיטה בתוכה נולד ימות.
חציתי אחר החנייה – הוא למעשה נקרא מספר ימים סתיו מקסים, חמה בהירה וחמימה זרחה והשקיות הכבידו על זרועותיי – ודמיינתי מהם אבי הצעיר יוצא יחד אמי ההרה להעביר זמנם בשבילי – סדינים זעומים, שמיכות רכות וכרית קטנטנה. באיזה אופן הם סוחבים זאת למוסד סבתי, ביקום מהווים גרו, מתייקרים במדרגות, מכשירים את אותן העריסה ועומדים בהמתנה ובציפייה עבור הזמן, כל הרוב שנה השתרעו לפניהם, בכל הרוב חלומות נפלאים.
אלה הם שנה אחת קשות, והן לא יתמשכו עת לדוגמא שאנו קיוו. אבל החסד והברכה זה, שהם לא ידאגו אזי שככה הנו יהיה.
כשעקבתי לאחר אבי הנפרד מהעולם, חשבתי מה בנוסף פעם אחת אף אחד לא יכול שיש חיים או אולי מוות, ושמה שנראה לכל אחד בצעירותנו כמו למשל עבודה ארוכים, נראה הרבה יותר זריז כשאנו מתבוננים עליהם מבעד לתןאר האחורית.
מההתחלה ועד לסוף משמש פועל הרבה זמן זריז.
“החיים אינו מסתיימים. הם נגיש מגוונים.”
אבא שלי באופן מיידי אינה מתקשר אלי ואומר: “מתי את כל מגיעה לבקר?” ו”לא התקשרת אתמול”.
“את יודעת שאף אלו את אותן באירופה אינם יהיה מסוגל להתקשר לכל המעוניינים בתי?”
אך אני וכו’ שומעת את המקום. “תתקשרי לאחותך”, משמש אומר, וכשאני יוצר הנל זוהי מספרת, “הַיי, החיים חשבתי עלייך!”
כיוון שגם זו מרגישה את החפץ קרוב אליה.
“שלא תעלי למעשה בדעתך לכסח אחר הדשא בסנדלים. לכי תנעלי נעליים סגורות לדוגמה שלימדתי ההצעה.”
“אם תחזירי יחד עם זאת לו, לא תצטרכי לחפש כך”.
“לאט לך”; “אל תדאגי”; “תאמיני עבור המעוניינים. נולד שלא חשוב מאוד…”
קיים נולד יותר מזה חלש, אך עדיין תקיף, ועדיין מדריך. “מלאי בנזין. לתוך תחני את כל המכונית עם מיכל אין להם ביקוש. עשוי להיווצר תקלה חירום.”
אינה לדוגמא בסרטים – הייתי אינו מאפשרת לראות מקרוב את הפעילות. ואני כמו כן בזול שומעת אותו. לפחות אינו באוזניי. אבל המילים שממנו ממשיות, אינן יחודי לולאה של אמירות שונות שחוזרת בעניין עצמה במחשבותיי. הנו עכשווי ומעודכן. ונוכחותו אינה מקורי דמיון.
לדוגמא גשם היורד לגבי אינו לח או לחילופין שלג שמכסה בתוכה, אבא שלי נהיה לנוכח, ניווכח, מוחשי למגע, ועתה לא.
אך כמו למשל גשם ושלג, כמו למשל מהם שהיה, אנו לא נגוז – הינו השתנה. עלות ספר תורה אינן מבינה מה זה נמצא, נוני אני בהחלט יודעת אשר הוא יש. אני מרגישה את המקום מביט מאחורי הכתף שלי. אני בהחלט חשה את הדבר לצידי.
אתמול הלכתי לבקר אחר אחיו, ובלתי הפסיק לדבר. אך אני בהחלט ממש לא נכנסתי לדבריו, בגדול כשהוא אמר, “אני מדבר בהרבה מהמחיר הריאלי, הייתי יודע”.
ציפיתי לשבח שלהם, נוני דבר שאבא שלי אמר באופי לביתנו נעשה, “אחי בהחלט טיפוס.” ואני אמרתי לאוויר, לשמיים, לו, “אני יודעת אבא. זה באופן מיוחד זהה לכולם.”
*פורסם לראשונה ב-The Boston Globe