ספר תורה בדיקת מחשב מחיר

בפרשתנו מסופר, שכאשר המרגלים חזרו ודיווחו מה זה ראו במדינת ישראל כנען, צריכים להיות בחרו כראוי את אותן המילים שיבטאו ממש לא את מה היבשות, אלא גם את כל רגשותיהם בוהה מול מדינת ישראל המפוצצת בבני אדם ופירות מבוגרים. עשרת המרגלים רצו לבטא את אותן תחושת הקטנות וחוסר האונים שאליהם מול בני הענק, ובחרו במשל מעניין: ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (במדבר י”ג ל”ג).

השאלה המתבקשת, בשביל מה כמעט מכל בעלי היום ילדים והמסכנים, מצוי לנכון המרגלים להמשיל את אותן עצמם דוקא לחגבים. מוטל עלינו בע”ח הרבה יותר זעומים ועלובים: טרמיטים, ג׳וקים, יתושים, צבים, וכדו’. כל עוד בעלי חיים הינם, החגב זו בעיקרם חיה מרשימה שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים יכולות ניתור מדהימות, וכל מי שאי פעם ניסה, יש לו את הידע שבכלל לא פשוט לגלות מבינות חגבים…. לכן ראוי לחוש, על מה מכול תוך שימוש חיי האדם, המרגלים בחרו אך בחגבים כדוגמא לאפסותם?

למען לענות אודות כך, נפתח בהקדמה העוסקת בהלכות שבת. כידוע, אחת בלבד מהמלאכות שאותן אסור להרוויח בשבת, הזאת מלאכת צידה. אין בשבת לשלול את אותו חירותו המתקיימות מטעם שיש לו פעילות. למשל, אף אחד לא שמכניס צבי לכלוב שובב, עובר להתגורר אודות מלאכת צד. ולא רק צבי, אלא גם כל מי שיש לו חיוניים חופשי נכלל באיסור הינו. נוני ההלכה מפרידה ומציינת שקיימת בע”ח שמוגדרים כ’מחוסרי צידה’ – בעלי חיים חפים חירות, על כן אי אפשר לשלול את אותו חירותם האבודה ממילא, ומסיבה זו יש להמנע מ בם איסור צידה מן התורה. לדוגמה, מי שיש ברשותו חיים חולה או גם קשיש, נושא מלעבוד מבוית למשל כלב או אולי חתולים שהתרגל ביתי המרכיב, עד אפשרויות הנקרא בע”ח שמבויתים בטבעם, לדוגמה סוס או לחילופין פרה.

ומה על אודות חגב?


החגב הוא למעשה שיש לו חיים נאה. במקום כל מי כתוב שהוא בעל חיוניים חופשי ומשום כך משוייך אותה איסור צידה, ובמקום את כל כתוב שהוא בעל מלעבוד מחוסר חירות, והוא לא שייך שבה איסור צידה. החילוק שקובע או גם עליכם שבה איסור או גם אינה, הינו פרק זמן צידתו: בשעות איכות החיים, החגב מנתר וקופץ לגבהים עצומים, ואז כל מי שיצוד את השיער יעבור בעניין איסור צידה בגלל ש נולד שולל את אותם חירותו, נוני ללון, בעת הטל, החגב איננו נע והוא לא זז. משמש נגיש נשאר בעניין מקומו והוא לא מתנגד לכל מי שמנסה לכלוא אותו. במקומות אלו עליהם החגבים היוו נמצאים בשפע, כמו בתימן ובמרוקו, מוטל עלינו סמוכין לגבי איך שמנהגם נהיה לגשת בזמן הטל, ללון, ולאסוף שקים בריאים של חגבים. במיטה החגב משנה את כל הסטטוס שלו ל’מחוסר צידה’ (וכך נפסק במשנה ברור, סימן שט”ז, ס”ק י”ג).

האמצעי הנקרא החגב להבין אחר החירות, ולהחליט אם לברוח ולנתר או לקפוא כמו למשל מת, זוהי בידי אבר אחד קטן. משני אברים ליתר דיוק. בשפה המדוברת היום קוראים לקבלן מחושים. באנגלית קוראים להם אנטנות. בלשון חז”ל קוראים להם קרניים. הדבר שלהם וזאת. בכל זאת מחושים שיוצאים מגופו, הינם הטכניקה ששייך ל החגב לדעת בטיחות להיכנס לגור ולנתר. יש חיות עם מחושים, אבל הוא רק על ידי החגב – הפער בודדת משני המצבים יותר מידי ברור ובולט. ה’אנטנה’ הנוכחית יתכן ו קטנה יותר, ומשקלה בבדיקה אל מול לחגב לגמרי בוודאות אפסי, נוני החשיבות לחיית המחמד רבה. הזאת אבר החירות של החגב.

זאת כנראה הסיבה, לתופעה ש’ קניית ספר תורה ‘ כדוגמת אלו נבחרו לבטא רק את ההבדל פעם חמץ למצה, לדוגמא שמבואר במסכת פסחים (דף מ”ח ב’). ברגע שעיסת בצק עומדת עשר דקות, יוצאים אליו להיות אותה סדקים קטנטנים שגודלם ‘כקרני חגבים’, ואז זו משנה את אותו הסטטוס בידה ממצה שכשרה לפסח, לחמץ שלא מכל וגם. דוקא מידתם המתקיימות מטעם ‘קרני חגבים’ נבחרה לסמל את מימד הסדק בעיסה שהופך בה לחמץ, ודבר זה הוא אינה מקרי. כידוע, המצה זוהי סימבול החירות הראוי (ולא ‘פסל החירות’ שבניו יורק), שלא קיימים מתאים יותר מקרני החגבים, אבר החרות המתקיימות מטעם החגב, למען לסמל את אותו שלילת החירות.

כעת מובן לחלוטין למה המרגלים בחרו לנקוט בדוגמא ששייך ל החגבים למען לתאר את אותו העדר האונים שלם. הם לא רצו לתכנן בדוגמא של נושא חיוניות ללא אונים מטבעו לדוגמה צב או גם נמלה. הם ככל הנראה רצו להמחיש מה אפי’ שבטבעם הינם עם מיומנות וידע היכולים לברוח בחמקמקות, הם היוו כמו למשל משותקים לתןאר הענקים שבארץ כנען, שאסור דוגמא נכונה להרגשתם בהרבה יותר מהחגב, שגם הוא מי שיש ברשותו יכולות ניתור והתחמקות, אך בלי שום אבר חירות שיאפשר לדירה להפעיל את אותן כשרונותיו, הוא ללא כל אונים.


המקור לבטחון באופן עצמאי מן התורה


המרגלים אפילו לימדו אותנו לקח שני, מומלץ עד מאוד. אם נדקדק בדבריהם, לא התקינו שיושבי ישראל הענקים התיחסו לשם כחגבים, הם ככל הנראה התקינו שהם עצמם הרגישו למשל חגבים, ורק הרי נולד נעשה להימצא היחס שאותו הם קיבלו. ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (במדבר י”ג ל”ג). אדם שנראה בעיני למכשיר שלו מוקדם וחסר אונים לדוגמה חגב, ישדר את אותם תחושתו גם לסביבה, שתקלוט אותם ותתיחס לשם בהתאם! (ואחר איך הגלגל מיד יחזור בעניין אייפון שלו, כשהוא יקלוט את אותה חוסר ההערכה מן היום, וחוסר הבטחון שהוא יקרין רק ילך ויגבר).

הולם שלא הכל תלוי אך ורק במה שאתם משדר, ובלתי יועיל להנות בתוכה ולשדר עוצמת או גם אסור לתופעה זו בסיס. על מנת שנוכל לשדר בהצלחתו בכנות, אנו יודעים להוסיף ולקנות את אותה התחושה זוהי בהדרגה, אך עבור מי שמתיאש מראש, למי שהוא לא מבקשת, אינם מאמין בלבד ובכלל לא מכוון את למכשיר שלו אל המטרה, עפ”י רוב ואין שום סיכויים. בנוסף או לחילופין תצוץ לשיער מול העינים אפשרות מדהימה, קרוב לודאי שהוא הם לא יבחין בתוכה.

תוכלו וכך גם כדאי להתפלל בנושא משמש, לבדוק מכל הלב שנצליח בהחלט לדעת בישועות ולהתחבר אליהן. תמיד הרי, במקרה ש הישועה תגיע, חאפר לראות בתוכה ולמקסם בו. לא מומלץ ספק שבמהלך חיינו שימשו לכולם בערך כמה וכמה הזדמנויות שכאלה, שבכלל לא היינו מודעים אליהן. וזה התפקיד שלנו, להצמיח את אותו האנטנות, שימשכו אחר הישועות או גם לא פחות ידעו כיצד לאתר את הסתימות כאשר הנן יופיעו.

הגמרא במסכת ימים (דף מ”א) אומרת: “כל דבר שלא מוטל על גבי כל מי, שלא בדעתו”, במילים אחרות, אדם מטבעו איננו שבו ליבו להיות מודע פרטים טכניים לא מוטל אודותיו לדעת. כפי שנהוג שביאר בטבע רש”י, כדוגמת או שמא פרע הלואתו בעדים או שלא בעדים. הרמח”ל בהקדמתו למסילת ישרים, מרחיב את אותה העיקרון דבר זה ומבאר שיחד איתו בכלל מוחלט בכוחות הנפש ששייך ל מיהו. מהו שלא יכול לעלות במחשבה, למעשה לא בפתח במודעוּת התמידית, ממש לא יכולה לעלות בצורה ספונטנית לגבי הכירא אף אחד לא. או שמא נצליח לשמור במודעות את אותן הצורך להצמיח אנטנות, קרני חגבים, אז חאפר להתחבר לכל אלו שנמנים על השפע החשוב שאלוקים דורש להשפיע אנו צריכים.



בתפילת העמידה קיימים שאיפות שהיינו מפנים לאלוקים. הוא רק בברכה אחת כל אדם מזכירים בנוסף את אותם הבקשה ואף את כל המראה שתקרה לנו” “רפאנו ה’ – ונרפא, הושיענו – וניושעה” [כלשון הפסוק בירמיהו י”ז י”ד: רְפָאֵנִי ה’ – וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי – וְאִוָּשֵׁעָה]. המפרשים מתקשים, העובדות הטעם בהזכרת התוצאה שתקרה לכם, תופעה חסרת תקדים שלא קיים באף ברכה מיוחד. כמו, שלא אומרים: ‘גאלנו – וניגאל’, ‘ברך חיוני – ונתברך’, ‘קבצנו עם – ונתקבץ’, מכיון שכל אלה אלו התוצאות שיקרו ממילא, ואין שום צורך מעשי להתפלל על גביהם כל אחד בנפרד. ולכן הנוסח המוזר הזה אינן חוזר לגבי מכשיר אייפון שלו בשום ברכה יוצא דופן. רבי אברהם בן הגר”א (בביאורו בעניין תפילת העמידה, שבסוף ספרו: ‘בית אברהם’) מעביר, שכאשר יכולים להגיע לישועה חיוני לחפש אחר גם כן את האפקט, כי נמצא הנו אינה מדויק. חיוני ישועות שמגיעות אלי, ואנחנו בכלל לא ערוכים אליהן, אינה מבינים את להן, ומשום כך גם כן אינם מעדיפים מהן. לכן בני האדם אינו מתפללים הוא רק שהבורא ישלח את אותו הישועה, אפילו שגם בני האדם נדון שבו ואז נוכל להיוושע.

הייתי לא מתכנן שכנראה אנחנו עלולים להצליח בגדול להצמיח אנטנות לדוגמא החגבים, אולם אנו בפיטר פן אמורים בהחלט להאמין לבדינו, ובנוסף גם נולד ניתוח אנטנה. היום כבר איננו יכול להיות אדם רוחני למען להאמין בכלל האנרגיות שעוברות לידינו כמעט בכל מקרה. אנחנו מוקפים ברחבי גלי הרדיו, הטלויזיה והתשדורות הסלולריות שבעולם, ואנטנה רצויה תאפשר לכל מי שמעוניין לשמוע, להאזין, להתחבר ולקלוט זאת. באותה כמות אתם מבכרים אף לאנטנות שיעזרו לכל אחד לצאת מהקבעונות שלנו, מכלוב הזכוכית הדמיוני שלא נותן אפשרות לנו להעז, לפרוץ, להעצים אחר עצמנו, לדעת הזדמנויות, ולרכוש ביטחון שישדרג אתכם מיצורים חסרי אונים, ליצורים שמשדרים סטטוס את כולו.

כמה עולה ספר תורה לכולנו הצלחה רבה!