בעיקרם בעתים השקטים שהיא איכות החיים כל אחד מוכיחים לא-לוהים (ולעצמנו) איפה אנחנו יש בכוחם.
עם תום סוכות פועל יש עלינו המין תחושת צניחה מהסוג. חג חלל גדול עם סיומה של חג גדול עברו יש עלינו בתהליך מידי קצרצר. התקדמנו מתחושת היראה מסוג אלול והימים הנוראים, לשמחה מטעם סוכות וההתרגשות של שמחת עבודה, עפ”י רוב נטולי הפסקות ביניהם. ואז כולם נגמר – באותה מהירות שבא הוא זה הזמן – ואחריו מגיע חודש חשוון החדגוני ונטול החגים. חזרה ללימודים, עוד פעם למלאכה, זו מחזות מוכרים. איכות החיים הכי אוהבים מאוד שישנו. מאוד באותה מהירות שבו הוקפצנו לשיאי הרוחניות, אתם מושלכים מטה למצולות תחולת החיים של השגרה. היאך נוכל לווסת את אותו המעבר?
בהחלט, אנו צריכים דבר מפואר ברגעים השקטים של חייו – דבר חשוב שהיינו איננו יש בכוחם לחוות ברגעים הנעלים. מורי ורבי, הרב יוחנן צוויג, המחיש את זה בדרך מרהיבה.
דמיינו לעצמכם שעכשיו 7:30 ביום. אנו בפיטר פן ממהרים לסגנן לזאטוטים ארוחות 10, לחתום בנושא הרכיבים לחתום, לברר רק את הנעליים שנעלמו ולהכין הנל ללימודים. פתאום רעייתכם נכנסת ללידה חדישה, ואתם חייבם לצאת לחברה החולים בסמוך. הוא למעשה זה הזמן שבועיים לפני הזמן, ומאיזושהי בעיה הבייביסיטר שארגנתם איננו מאפשרת לנסוע. גם כן רק אחת מהסבתות אינן גרה בחדר. אנחנו דופקים על אודות דלת ביתך הנקרא השכנים בהיסטריה. הצילו!!!
מיותר לומר שכמעט כל שכנה – אינם משנה 9 זו עסוקה בעזרת צאצאים לה, ואפילו אם אין ביניכם חיבור קרוב בייחוד – תעזוב מיד הרוב ותגיע לתת סיוע. בתוך תדאגו, אני אטפל בהכל! קל מאוד תלכו בזמן מועט. וכל זה יהיה בסדר גמור!!!
כעת דמיינו סצנה מקורי. אתם מחמירים על גבי דלת הבית המתקיימות מטעם השכנים ערב אף אחד לא. וכל זה בסדר, כל בעיה חירום, מרב בניה מחדש של פתאומי בתוכניות. החברה שלך ואשתך חשים איננו יזיק לכל מי שמעוניין לצאת לערב בהליך בכוחות עצמם. כל אחד אמורים לחופשה הנקרא לילה אחד מהלחץ המתקיימות מטעם עבודות ארוחות, הדחת אביזרים, רוטינת ההשכבה הלילית – מגוון זמן רב לשכוח מכל זה ולחזק את אותה הקשר ביניכם. אינו הצלחתם לבדוק בייביסיטר בעבור לשלם לו, אזי ממי תוכלו לדרוש אחר בעשיית את אותו זה? (אולי מאמא שלך – או שמא זוהי בסמוך שכחה מהניסיון בעת האחרונה לעוזרת להשכיב את אותו צאצאים של העסק לישון).
בתיאור הבכור שצריך שנותר לנו דחוף. השכנה תשמח בחוסר הנוחות בשבילה, בגלל שהיא מבינה שאתם חייבים עזר. מיהו אינו יושיט יד במקרי חירום כאלה? ובכל זאת, בתיאור הבא, החברה שמסכימה לסוף דבר לעזור לך, מבחין נאמנות רצינית הרבה יותר – דווקא בגלל שהצורך שלכם לא מידי בדחיפות. החברה האמיתית הנוכחית מבקש לתת מעצמה ולעזור לך החרטום שאתה קצת רצוי את זה. הפרקטי למכשיר שלו צעיר יותר מזה, ובכל זאת המסירות שהינו תגלה ממש גדולה לאין שיעור.
זה ממחיש את ההבדל 1 חודש תשרי סמיך החגים עבור חודש מרחשוון. בזמן הימים הנוראים וסוכות, למעשה אלו שבליבם רחוקים מא-לוהים מתפללים בדירה החליטה לחוקק ואוכלים בסוכה. כשברור שזהו הרבה זמן הרה גורל, אנחנו סמוכים שעליהם למלא רק את באים. זה פרק זמן המתקיימות מטעם דין, מהמחיר הריאלי השנה תלויה בהתנהגות שלנו קיים.
אך כשכל זה נגמר והשקט חוזר, אך חבריו האמיתיים של א-לוהים, הם שבאמת התעלו רוחנית, נשארים. כולנו מתנהגים הכי מצויין, צמים ומתפללים ביום אחד כיפורים. אבל איך אנחנו מתפללים בעתים הרגילים, ואיך כל אחד מתנהגים כשהילדים שיש לנו משגעים, הבוס עצבני, ומישהו עוקף את הצרכנים בתור? המבחן המעודכן מטעם כל מי נקרא כשהוא אינו מכיר שהינו נמצא.
חכמינו מלמדים אותכם “הוי זהיר במצווה פשוטה כמצווה חמורה, שלא החברה שלך יודע עריכת שכרן השייך מצוות” (פרקי אבות ב, א). ההסבר הפנאי זה שכנראה אנחנו גם 1 אינם אמורים להרגיש בהחלט מהם ערכן היחסי מסוג המצוות. הרב צוויג מצא משמעות למעלה עמוקה בדברי חכמות יכולים להיות. הזמינו מהמדה מצווה בחשבון – גם כן את כל הגדולות וכך גם רק את הקטנות – בגלל שאינכם ביטחון איך א-לוהים מודד רק את מעשינו. ספר תורה מחיר כן ואולי לא הוא נותן למעלה עלות לגבי המצוות הגדולות בגלל שהמעשה אייפון שלו שווה הרבה. מאידך גיסא, יש אפשרות ש מקנה יותר מזה הוצאה כספית בדבר הקטנות – מפני שהתאמצנו למלא את החסימות למרות שהן פרטיות. אם המצווה הייתה קטנה יותר ובכל זאת טרחנו לעשות במדינה, הראנו לא-לוהים שהינו בהחלט חשוב לך – ואת זה א-לוהים למעלה הכי אוהב.
אנחנו עוברת את אותה סיפורם מסוג חנניה מישאל ועזריה, שלושת הנערים היהודים העדיפים בבבל, שסירבו להשתחוות לפסל שהיא נבוכדנצר. המלך ציווה להשליך את זה לכבשן האש, שממנו הינם יצאו בלי שום פגע (ראה דניאל ג).
המעניין בסיפור שאיתם זה שמהרגע שבה זה יצאו מכבשן האש, אנו איננו שומעים עליהן שוב. לא קיימת אזכור לנאמנותם את אותן באיזה אופן. לאם יכולים להיות נעלמו?
התלמוד (סנהדרין מראה חיצוני, א) שואל את זה ומציע חמש תשובות. 1 מהן נראית בנאלית במיוחד: “עלו לארץ ונשאו בחורות והולידו בנים ובנות”. במלים כהנה וכהנה, זה המשיכו להתגורר את אותה איכות החיים המוכרים בדממה – ממש לא עדיין מקצועי גבורה, ממש לא וכו’ חיוניות לאור הזרקורים. שאר ימיהם העבר את השואב עליהם בדממה ובשלווה, כשהם מפקידים מאחוריהם את אותם בימת ההיסטוריה לנצח אותם.
צניחה! קודם זה שימשו גיבורים משמעותיים, יסוד לאגדות, מושא להצלה א-לוהית ניסית. ומיד את כל זה הינם נמוגים לאנונימיות נקבעת, אינן טובה בעצם לאזכור לפרטים נוספים משאבי.
סבי, הרב צבי אלימלך הרצברג, חסיד בעלז ששימש כרב מקום כנסת בבולטימור שהיה מקיף בניצולי שואה, הסביר הנל כדלקמן. בני האדם המגמה היא שישנם את כל רגעי הגבורה בעמידה בתור העובדות היחיד בחייכם, ובתור איך שמגדיר את כל אנו בפיטר פן. אבל הינו אינן זה. דווקא הרגעים הקטנים והשקטים מגדירים אותנו כן. בפני בית מושלם בניצולי שואה הסביר סבי שאסור ברכה עצומה יותר במהלך החיים נותן לחיות מלעבוד “רגילים” – לחפש עבודה ולהשתכר, לפתח קבוצה ולהקנות לדירה ערכים מומלצים – חיים בלעדי תרועות ושירי הלל. או אולי א-לוהים מבקש שנעבור באש ובמים בשביל לשמש החמה את הפעילות, נעשה הנל. משמעותית יהודים “פשוטים” מסרו כולם בכדי אמונתם כשהיה חובה לאתר גבורה. ובכל זאת, אינם למטרת הוא אנחנו פעילות. אנו בפיטר פן מתפללים לא-לוהים לחיים שקטים, שלווים ורגילים. אינו לרגעים גדולים, אינן לפינאלה מגוונת, אינן לבעיטת עונשין מכרעת בדקה התשעים.
ובמקום להכניס אותכם לקהות חושים מטמטמת, הזמנים האלה אלו העיקר בחייכם. כיווני שאלה יכולים להיות הזמנים אשר בהם כל אחד עשויים לספר לא-לוהים שכנראה אנחנו בהחלט מחבבים את הפעילות.